חשוב לי לשתף אתכם בכתבה בה השתתפתי בגלובס, של העיתונאית אלה לוי שעסקה בנושא פסה”ד של בית המשפט העליון בעניינו של בנימין דרדור נגד רו”ח שלמה לוי, הדן בנושא גבולות האחריות של רואה החשבון. בעוד שבית המשפט המחוזי קיבל את הסבריו של רואה החשבון ופסק לטובתו, העליון הפך את ההחלטה וקיבל את ערעור הלקוח. אני מסכימה עם קביעת ביהמ”ש המחוזי לפיה רו”ח לוי לא חרג מסטנדרט התנהגות סביר של רו”ח. ההשגה שלי על פסיקת ביהמ”ש העליון היא בכך שבנימוקיו במתן פסק הדין, העליון השתמש בפסקי דין המתייחסים לאחריות רואי חשבון בביקורת דוחות כספיים לחברות ותאגידים, ואין הדבר דומה לאחריות רו”ח בייצוג עצמאים. ולכן, כל הנושא של הכלים והאחריות בהם מחויב רואה החשבון בביקורת אינם הכלים בהם מחויב רו”ח מול העצמאים, למרות שתמיד כמובן מחויבים באחריות מקצועית, מדובר בהיקפי אחריות שונים ובכלים אחרים ליישומם, ויש להבחין ביניהם. כמו כן, בית המשפט העליון מתייחס ללקוח כמי “שאינו יודע לשאול”. האם הגדרה זו תקפה במקרה בו הלקוח ניהל עסק עצמאי במשך 5 שנים קודם ? רואי החשבון מתבססים בדיווחים על תצהירים של הלקוחות לגבי היקף הכנסות, פעילות העסק, פנייה של הרשויות אליהם ועוד. מי שמנהל עסק עצמאי מוטלת עליו גם אחריות ניהולית זו. זהו מקרה נוסף בו רואים שאין פרופורציה בין תשלום שכר טרחה למתן שירותי הייצוג של רואי החשבון מול גופי המס למול היקף האחריות הנדרשת, והתשלום שנפסק ע”י בית המשפט הוא ממש בלתי סביר. האם במקרה הזה רו”ח הוא ה”כיס העמוק” הזמין ביותר? רואי החשבון ומקצוע ראיית החשבון הם חיוניים למשק ולכלכלה, כמי שמסייעים לגביית למעלה מ 90% מהמיסים במדינת ישראל. פסיקה מסוג זה מטילה אחריות עצומה ובלתי סבירה על רואי חשבון, מערערת את ההגנה על המקצוע , יוצרת רתיעה לכניסה של רו”ח חדשים למקצוע ואף נטישה של חלק מהעסוקים בו, ויוצרת נזק אדיר ופגיעה תדמיתית.
תפריט
תפריט
